מיקה הייתה מסוג הנשים שאי אפשר לשכוח. לא בגלל המראה – למרות שהייתה מהממת – אלא בגלל האוויר סביבה.
היא הייתה שקטה, בטוחה בעצמה, חיוך קטן בזווית הפה, מבט שיודע בדיוק מה אתה רוצה לפני שאתה יודע בעצמך.

בדירה בקומה שלישית ברחוב צדדי בחולון, היא פתחה מקום שהוא לא רק מפלט – אלא ממלכה קטנה.
שקטה. אפלה. מלאה בקסם וריח ממכר של יסמין ועור.

אבל זה לא היה מקום רגיל.
זו לא הייתה עוד דירה דיסקרטית.
זו הייתה הדירה של מיקה.

מיקה הייתה לא רק המארחת – היא הייתה האטרקציה.
לא פרסמה את עצמה. לא הייתה מודעה. רק המלצות. רק גברים שלחשו על המקום הזה כמו על סוד אפל, מתוק, מסוכן.

היא קיבלה רק מי שעניינו אותה – בררנית, ישירה.
וכשהיית נכנס… היית שלה.

הוא הגיע בשמונה בערב.
עורך דין תל אביבי, לבוש מוקפד, בטוח בעצמו – עד שראה אותה.

מיקה פתחה את הדלת עטופה בחלוק משי שחור, תחתיו כלום. עורה היה חם, מבטה עמוק.
״תתפשט ותחכה לי על המיטה,״ היא אמרה בלי שאלה.

הוא ציית. מהר.

המיטה בחדר הייתה ענקית, מצעים כהים, ריח של תשוקה טבול בקירות.
מיקה נכנסה אחרי רגע עם כוס יין. לא הציעה לו. רק לגמה באיטיות, ואז טיפסה עליו כמו חתולה רעבה.

״אצלי, אתה לא מדבר, אתה לא מוביל. אתה בא כדי להיענש או כדי להרגיש?״
הוא רק הנהן. איבד שליטה מהשנייה הראשונה.

היא שלטה בו. עם ידיים. עם מילים. עם גוף.
שפתיה נגעו בעורו כמו להבה. היא רכבה עליו בקצב משלה, מביטה לו בעיניים, לא נותנת לו לברוח.
ידיה נכרכות סביב צווארו, לחישה באוזן:
״אתה אוהב להיות שלי, אה?״

כל גניחה שלו רק הדליקה אותה יותר.
וכשהרגישה שהוא מתקרב – היא עצרה. נעמדה, התרחקה, נשענה על הקיר וחייכה.

״פה – רק כשאני אומרת.״

הוא רעד. מוכה תשוקה, מתוסכל, מופעל כמו בובה בידיה.

רק כעבור שעה נוספת, כשהוא כבר היה גמור מהמתנה, כשהיא קשרה את ידיו לקצה המיטה ולחשה לו מילים בשקט מגרה – היא איפשרה לו להתפרק בתוכה.

והוא פרץ, כמו סופה.
רועד. נמס. שלה.

כשהתלבש ויצא, לא החליפו מספרים.
היא סגרה אחריו את הדלת, שאפה עמוק – וחייכה.

עוד לילה, עוד גבר שנכנס עם אגו ויצא כלב קטן בידיה.

בדירה הדיסקרטית של מיקה, היא הייתה המלכה. והם – רק שחקנים זמניים במשחק שלה.