כבר מהשיחה הראשונה שלנו נוצר ביננו מתח בונה של מי תשיג את הציון היותר גבוה. בניגוד לבת-הכומר, שהייתה תלמידה בינונית, תלמידה של B- ואפילו פחות, דולי הייתה מצטיינת כמוני, שואפת ל-A לפחות ואם אפשר A+ אז עדיף, וכבר בלילה הראשון, כשהלכנו יחד להתרחץ במקלחת הקומתית המשותפת וחזרנו עטופות בחלוק הרחצה הגדול שעטף את גופנו העירום, היא פשוט פתחה אותו, הניחה לו ליפול, חשפה את גופה וכאילו אין טבעי מכך לבשה את הפיג'מה שלה ונכנסה למיטה, מה שאצל בת הכומר לא היה קורה מעולם, וכל מה שנשאר לי זה לחקות אותה, לנסות שלפחות היא לא תחשוב שאני סתם חרשנית-חנונית.

ביום שישי כשחזרנו מהמקלחת המשותפת עטופות בחלוק הרחצה המלטף, מקלחת שלמרות הזמן הקצר שאנחנו ביחד כבר הפכה למִן מסורת אבל לא! לא הייתה בה שום מתח מיני ביננו, אני עברתי לפיג'מה אבל היא התחילה להתלבש.

ההפתעה הראשונה היו התחתונים שהיא לבשה, חוטיני אדומים שעליהם מוטבע ββΛ, הלוגו של בית האחווה בטא-בטא-למדא! אחריהם היא לבשה חולצת בטן הדוקה בלי חזיה כמובן, עם שדי אגס כמו שלה חזיה לא חיונית, חולצה שהציגה את הבטן השטוחה שלה אבל הבליטה במיוחד את הפטמות שלה, ולבסוף חצאית מעודדות קצרה.

כנראה שבָּהִיתִי בה בעינים פעורות ומשתוממות כי "מה?" היא חייכה אלי.

"את יוצאת?"

"למסיבה" החיוך שלה התרחב, "בטא-בטא-למדא הזמינו אותי"

"אני יכולה גם לבוא?" נפלט לי ספונטנית.

דולי פרצה בצחוק, "סליחה" היא ניסתה לעצור בעצמה, "חשבתי שאת יודעת, למסיבות האלה רק מוזמנות יכולות להכנס, צריך להציג את כרטיס הכניסה" היא חייכה, הרימה מעט את החצאית והצביע על החוטיני שלה, "ולתת להם לתלוש לך אותם בכניסה" ולהפתעתי היא דיברה כאילו אין טבעי מכך, "תאמיני לי, המסיבות הכי טובות בקמפוס, את יודעת מה? אם את רוצה אני אשאל אותם אם הם יסכימו להזמין אותך למסיבה הבא".

הסכמתי, מי לא היה מסכים? רק לפני שהיא יצאה היא חייכה אלי ואמרה: "אבל תזכרי אחותי, אין מתנות חינם" והרגשתי צמרמורת עוברת בכל גופי, פתאום חזרתי אחורה, אל משרד המנהל בתיכון שלי, נערות ליווי מדהימות.

באתי אליו כדי לבקש ממנו מכתב המלצה לאוניברסיטה, הייתי צריכה אותו בשביל המלגה שביקשתי, ישבתי מולו, הסברתי לו, הוא הביט בי במבט זחוח וראיתי אותו מחייך, ידעתי גם למה, החברות שהיו לפני הזהירו אותי, אבל הדחקתי, חשבתי שבגלל הציונים המעולים שלי הוא לא יבקש עד ש…"את יודעת סמנטה," הוא שוב חייך את אותו חיוך מִתְנַשֵּׁא שלו, "אין מתנות חינם!".

"אבל המנהל…" ניסיתי.

"סמנטה" הוא עצר אותי עוד לפני שסיימתי את המשפט, "אני מאד מעריך אותך על ההשגים הלימודיים שלך אבל את לא שונה מכולם" והחיוך המתנשא על פניו התרחב עוד יותר, "קדימה, תתפשטי ותתכופפי על השולחן!".