הימים היו ימי משולש הזהב המפורסם . כל שגלן מלך. נערה
מאחורי כל פינה ומועדונים שהציעו לך את הכל רק שתיכנס. תל
אביב שהיא בנגקוק , כמעט. מכונת שגול-כל- עוד- אתה- יכול
משומנת ורבת סוכנויות מותאמת כמעט אחד לאחד לקצב החיים התל
אביבי – היי- טקי בעיר שאינה הולכת לישון אף פעם. לפעמים
הייתה הרגשה שהאדון בין רגליים הפך למרכז העולם עליו סבבו
המיטב מבנות חבר העמים ודרום אמריקה, כמו נערות ליווי בצפון.
תאווה אין סופית
ופרועה במחיר השווה לרוב הנפשות. קרוסלה לא נגמרת של
מציצות מרטיטות , ליקוקי גוף, מסאז'ים, כניסה לכל חור אפשרי,
וחוזר חלילה. תענוגות בשר הגוף שלעתים קרובות הסתיימו
באנטריקוט משובח לתפארת אנוכי , עצמי , ולי.
ואז ייסדו את מכה – זיון במלון אופטימה הותיק ברמת גן. חדרים חדשים
"מהניילון" מצוידים בתפאורה אנושית תואמת לגבר החרמן תוך
הבטחה – שגם לרוב קוימה – למציצות חשופות ואקטים ללא הגבלה.
בתחילה די פחדתי להיתפס בקלקלתי, אז שחקתי בשוטרים וגנבים
עם פקדי הקבלה והשומרים בלובי. הפסדתי בחורות פעם, פעמיים
עד שלבסוף הרמתי טלפון בחשש "לסדרנית העבודה" שהסבירה לי את
עובדות החיים: פקידי הקבלה, בל בוייס, ואנשי האבטחה כבר
משומנים בשביל להעלים עין. פתחתי הדלת ונכנסתי לחנות
הממתקים פעם ב שלושה שבועות בערך . כל פעם ממתק מסוג אחר
והביתה בשמחה רבה.
יום אחד , נכנסתי לי לחנות הממתקים שלי ומולי עמדה לה
אישה צעירה שבמבט ראשון נראתה כהתגלמות הממוצע. שער חום ,
חלק, בינוני באורכו, זוג דודים ממוצע, לבנבנה, בערך בגבהי
ומעט פחות, לא רזה, לא בעלת משקל עודף כלשהו , לא מכוערת
כלל, אך גם לא דוגמנית. אך במבט מיידי לא יכולתי לפספס את
התוגה העמוקה ששודרה ממנה דרך זוג עניים גדולות ופעורות.
אני מניח מה חלקכם חושבים כרגע. חנות שוקולדים מגן עדן אז
מה לך ולשוקולד פרה, ועוד מריר קצת. אחורה פנה, טלפון
לסדרנית, וממתק חדש. אז זה זהו, שלא. דווקא תוגתה הציפה בי
רגשות של סקרנות וחמלה כאחד ששאבו אותי עמוק אל חיקה. לרגע
הרגשתי שעומדת מולי גרסה אנושית של כלבלב באסט, כל כך משדרת
צורך בחיבה. ראיתי משהו אצילי במבט הזה ומאוד סקרן אותי
לתהות על קנקנה.