קוראים לה סופי. היא נולדה באוטרכט, עיר קטנה בהולנד, בבית קפדן עם חוקים ברורים וחלומות סגורים בקופסה. בגיל שמונה עשרה, היא עזבה את בית הוריה וחיפשה חירות — לא מהסוג שמסבירים בספרי לימוד, אלא מהסוג שאפשר להרגיש בעור, במבט של מישהו זר, בלילה ארוך שמתערבב בריח של וויסקי ואשליות.

סופי הפכה לנערת ליווי. בהתחלה באמסטרדם — המקום שבו הכל מותר, אבל כמעט אף אחד לא באמת רואה אותך. שנה אחרי שנה היא למדה את המשחק: איך לדבר, איך לנשום, איך לא להישבר.

ואז, יום אחד, פנתה אליה לקוחה קבועה – אישה בריטית בשם אליס, אשת עסקים מצליחה. היה בה משהו אחר, משהו שקט ומסוכן. אחרי פגישה אחת ארוכה, אליס אמרה לה:
"את לא שייכת לכאן. את יותר חכמה, יותר עמוקה. תבואי ללונדון. אתחיל אותך מחדש."

סופי חשבה שזה עוד אחד מהדברים שאנשים אומרים בלילה – כמו "אני אוהב אותך" או "את שונה מכל האחרות".
אבל אליס לא שכחה.

חודשיים אחר כך, עם דרכון חדש ודף כמעט ריק, סופי עלתה על רכבת ללונדון. היא לא ידעה מה מחכה לה – רק שזה לא יהיה אדום, מואר ונוח כמו חלונות הראווה של אמסטרדם.

בלונדון, החיים היו אפורים. סופי ניסתה להתרחק מהעולם הישן – אבל גברים עם מבט ריק תמיד מוצאים את מי שרגילה להישבר בשביל אחרים.

היא עבדה קצת כברמנית, קצת כמתרגמת פרילנסרית לדוברי הולנדית – אבל העבר כל הזמן רדף אותה כמו צל רטוב.
ואז, בלילה אחד של גשם, כשהיא כמעט שקלה לחזור, היא פגשה את תומאס – עיתונאי מקומי שכתב סדרת כתבות על ניצול נשים בתעשיית הליווי באירופה.

הוא לא שאל אותה אם היא "רוצה לשתות משהו", הוא שאל אותה אם היא "רוצה לספר את הסיפור שלה".

ולראשונה – סופי לא סיפרה סיפור שנכתב בשבילה. היא סיפרה את האמת. והיא כתבה איתו – מילה מילה.

המאמר הפך לויראלי. שמה נשמר בסוד, אבל כל מי שצריך היה לדעת – ידע שזו היא.

סופי הפכה לדוברת עבור נשים במעגלים החשוכים ביותר. לא מושלמת, לא קדושה – אבל אמיצה.

והיום, בלונדון, יש לה שם חדש, דירה קטנה בצפון העיר, וקול. לא תמיד הוא חזק, לא תמיד הוא בטוח – אבל הוא שלה.

שבועות חלפו מאז שהתפרסם הראיון . סופי חשבה שהרע מכל מאחוריה — אבל היא לא ידעה שהעבר, כשפוצעים אותו, נוקם.

יום אחד, כשהיא חזרה לדירתה הקטנה בפינסברי פארק, הדלת הייתה פתוחה. שום דבר לא נגנב. רק מעטפה אחת חיכתה על השולחן. בפנים – תמונה שלה מלפני חמש שנים, בלילה שהיא קיוותה לשכוח. מאחור, בכתב ידם הדק של גברים שמכירים את הפחד:
"שכחת מי את?"

הדם קפא בעורקיה.

סופי פנתה לתומאס. הוא רצה ללכת למשטרה, אבל היא ידעה שזה חסר טעם. מי יאמין לזונה לשעבר עם סיפור על רוחות מעבר? הם תמיד יודעים איך להיעלם רגע לפני שהאור נדלק.

היא קיבלה עוד מכתבים. עוד תמונות. שמות של נשים אחרות ששתקו. היא הבינה שהיא לא לבד – ושאם היא שותקת עכשיו, מישהי אחרת תשלם את המחיר.

היא יצרה קשר עם אליס, זו שהביאה אותה ללונדון. אליס הייתה שקטה, אבל יעילה. היא הכירה אנשים. עורכי דין. חוקרים פרטיים. ולבסוף – גם את "המנהל" מהולנד. האיש ששלט אז, ושולח את הרוחות עכשיו.

סופי נסעה חזרה להולנד. לא כדי לברוח – כדי לסיים את זה.

היא נפגשה איתו פנים אל פנים, במסעדה יוקרתית שנראתה רחוק שנות אור מחלון ראווה באמסטרדם.
"אני לא מפחדת ממך יותר," היא אמרה.
הוא חייך.
"טעית שחשבת שאת חופשיה."

אבל הפעם – היא לא הייתה לבד. שניים מהלקוחות לשעבר שלו, גברים בכירים, כבר שיתפו פעולה עם תומאס, ואחד מהם סיפק עדות מפלילה. תוך שבוע – האיש נעצר.

המשפט ארך חודשים. חלק מהנשים לא הסכימו להעיד. אחרות פשוט נעלמו. אבל סופי עמדה שם, בעדות מלאה, בקול יציב. והאיש הורשע. ל-14 שנות מאסר.

בדרך החוצה מבית המשפט, עיתונאים עטפו אותה. מיקרופונים, מצלמות, צרחות.
אבל היא חייכה חיוך קטן, לא לעדשה – לעצמה.

היא לא רצתה תהילה. רק שקט.
ולראשונה — היא קיבלה אותו.