החורף הגיע לגליל. הרוח נשבה על ההר, ואלה עמדה בכניסה למלון לפני עבודתן כאותן נערות ליווי , עטופה במעיל רחב וצעיף צבאי שקטיה קנתה לה משוק פשפשים. היא שאפה אוויר קר, מביטה באופק. אירה הייתה בפנים, מסדרת מגבות בקומה השלישית. קטיה כבר ירדה לעיר, ללימודים שלה. כל אחת מהן מצאה קצב שונה, אבל כולן החזיקו באותו קו תחתון – לא חוזרות אחורה. לא עוד שקרים, לא עוד פחד, לא עוד גברים שמנהלים להן את החיים.
הן כבר לא היו שלוש ילדות מאוקראינה. הן הפכו נשים מחושלות, עם שיניים חדות ועיניים עירניות.
אבל העבר לא תמיד מוכן לשחרר.
יום אחד, מכתב הגיע למלון. לא בדואר – ביד. מעטפה חומה, בלי כתובת שולח, עם שם אחד כתוב באנגלית באותיות גדולות: "ALLA".
אלה ידעה מיד.
בפנים היה פתק קצר, כתוב בכתב יד דהוי:
"לא שכחתי. את עדיין חייבת. בקרוב נבוא לבקר."
היא קימטה את הפתק בלי לחשוב פעמיים וזרקה אותו לפח. אבל הלילה, היא לא נרדמה.
שלושה ימים אחר כך, קטיה קיבלה טלפון אנונימי. קול גברי, מוכר לה מדי, לחש באוזנה ברוסית:
“החוב שלכן לא נסגר. אם לא אתן לנו את מה שמגיע – ניקח את מה שחשוב לכן באמת.”
היא סגרה מיד, אבל רעדה בכל הגוף.
למחרת, אירה מצאה כלב קטן מת על המדרגות של המקלט שלהן. הצוואר שבור. על צווארו, תליון עם האות К – האות הראשונה של קטיה.
משהו נבנה. מישהו עקב אחריהן.
אלה החליטה שזה נגמר עכשיו. היא פנתה שוב למשטרה. הפעם, היא לא התחננה. היא דרשה.
השוטר בתחנה – קצין בשם עידן – זכר אותה. הוא קרא לה לחדרו.
“אין לך הרבה. אין מצלמות. אין שמות. זה לא מספיק כדי לעצור מישהו.”
“אבל הם באים,” היא אמרה. “הם צדים אותנו לאט. אנחנו לא נברח שוב.”
עידן חשב לרגע. ואז הציע משהו.
“אם תעבדי איתנו, נוכל לתפוס אותם. תמשכי אותם החוצה. נהיה מאחורייך.”
“מלכודת?”
“בדיוק.”
בלילה הבא, אלה ענתה לטלפון כשהוא צלצל שוב. היא שמה את הרמקול, עידן מקשיב מהחדר הסמוך.
“אני מוכנה לדבר,” היא אמרה. “רק לא תפגעו בבנות.”
הקול חייך. “טוב מאוד, אלה. מחר בלילה, בחוף פלמחים. לבד. תביאי חצי מהחוב. נדבר על השאר.”
היא הגיעה לחוף, לבושה בפשטות, בלי תיק. רק כסף מזומן בתוך חגורת בד. החוף היה שקט. גלים כבדים נשברו באיטיות.
ואז, מתוך הצללים, הופיעו שניים. ראיד היה אחד מהם.
“תראי אותך,” הוא חייך. “עדיין יפה. אבל כבר לא שווה כמו פעם.”
“אני לא סחורה יותר,” היא אמרה. “אבל אתה כן פושע.”
לפני שהוא הספיק להגיב, פרוז’קטור נדלק – ואז עוד אחד. צעקות. שוטרים קפצו מהדיונות, תפסו את שניהם. צמידי ברזל ננעלו על פרקי הידיים של ראיד.
אלה לא זזה. רק הביטה בו כשהוא הובל לרכב.
כעבור חודש, עידן בישר לה שראיד ודימה יעמדו לדין. נמצאו גם הקלטות, וגם עדויות מנשים נוספות שצפו במה שהיא עשתה – וקיבלו אומץ.
החוב – נמחק. לפחות על הנייר.
אבל אלה ידעה שהחוב האמיתי הוא פנימי. לגוף. לנפש. לשנים שהלכו.
יום אחד, היא אספה את שתיהן – קטיה ואירה – לפיקניק ביער. הן ישבו סביב מדורה קטנה, שתו תה מתוק וסיפרו בדיחות בשפה מעורבת של רוסית, עברית וקצת אוקראינית.
“חשבתי על שם לעסק החדש שלנו,” אמרה קטיה פתאום.
“איזה עסק?” שאלה אירה, מחייכת סוף סוף.
“סלון. קטן. לשיער, פנים, קעקועים. אבל שלנו. רק נשים.”
אלה חייכה. “איך תקראי לו?”
קטיה הביטה באירה, ואז באלה. ואז אמרה:
“Свободные” – חופשיות.