נבחרת הכדורגל האלמונית “אלביורה” נחתה בבוקרשט לקראת משחק ידידות מול רומניה. אחרי אימון קצר במגרש המקומי, השחקנים היו בטוחים שמגיע להם ערב אחד של חופש מוחלט.

קפטן הנבחרת, רפאלו מונטס, הכריז בחיוך:
“חברים… הלילה אנחנו שוכחים מכדורגל. הלילה אנחנו תיירים!”

הם הסתובבו בעיר העתיקה, האורות הצהובים נצצו על האבנים העתיקות, והמוזיקה הרומנית נשפכה לרחובות כמו יין מתוק. שם, ליד בר קטן עם דלת אדומה, הם פגשו שתי נשים שהציגו את עצמן בחיוך שובב: אנה ומירלה- נערות ליווי .

“אנחנו מדריכות תיירות… מסוג אחר,” קרצה אנה.

השחקנים צחקו, אבל לאף אחד לא ממש היה ברור אם היא רצינית או סתם שחקנית שמתחפשת לתיירת מקומית. מה שכן היה ברור — השניים ידעו להפוך ערב רגיל להרפתקה.

הן לקחו את השחקנים למסע לילי ברחובות בוקרשט:
לבר חשוך עם נגן כינור שמנגן כמו משוגע,
למועדון מחתרתי שמסתתר מאחורי חנות ספרים,
ולמועדון קריוקי שבו השוער של הנבחרת, ג׳וליאנו, שר "Dragostea Din Tei" במבטא שלא נשמע כמוהו מאז המצאת הרומנית.

בין צחוקים, ריקודים, והרבה יותר מדי בקלאווה רומנית, הרגעים הפכו קסומים. לא רומנטיקה, לא אהבה — פשוט לילה בלתי נשכח של חופש מוחלט, בלי חוזים, בלי מאמנים, בלי מצלמות.

בשש בבוקר, כשהם חזרו למלון מתנדנדים כמו עמודי תאורה ברוח, רפאלו לחש:
“אם המאמנת תשאל — היינו במוזיאון. מוזיאון חשוב מאוד.”

ולמחרת, במשחק, למרות העייפות… הם שיחקו כמו לעולם לא שיחקו.
כי לפעמים, לילה אחד מלא צחוק עושה יותר מכל מחנה אימונים.