קטיה הייתה היסטרית. אלה ניסתה להרגיע אותה. “הוא לא יהרוג אותה. הוא רק מפחיד אותנו.”
אבל למחרת הופיעה אירה, עם סימנים כחולים על הצוואר. היא לא דיברה. רק נכנסה למיטה, הפנתה את הפנים לקיר.
אלה קמה באותו הרגע. “זהו. אנחנו עוזבות. עכשיו.”
“לאן נלך?” שאלה קטיה.
“למשטרה.”
הן עלו על מונית. הדלת האחורית של הדירה טרקה את עצמה מאחור. הן הגיעו לתחנה בתל אביב – רועדות, עייפות, מבוהלות. השוטר בקבלה היה מופתע. לא כל יום שלוש נשים זרות נכנסות ומבקשות להתלונן על סרסור.
חקירת המשטרה נמשכה חודשים. דימה נעלם. ראיד נעלם. אבל אחרי זמן מה, התחילו לצוץ שמות, תמונות, הקלטות. אלה שיתפה פעולה. קטיה סיפרה הכל. אירה בקושי דיברה – אבל הסימנים דיברו בשמה.
הן קיבלו מעמד של שוהות מוגנות. עברו למקלט לנשים. למדו עברית. התחילו לעבוד במלון קטן בצפון.
הכסף היה מועט, אבל שלהן. הפעם – הן לא היו חובבות של אף אחד.
חמש שנים אחר כך, אלה מנהלת צוות ניקיון במלון. קטיה לומדת קוסמטיקה. אירה – עדיין שקטה – אבל מחייכת יותר.
“אני לא מתביישת במה שהיינו,” אמרה אלה באחד הערבים. “רק מתביישת במה שנתנו להם לעשות לנו.”
“אבל לא עוד,” הוסיפה קטיה. “עכשיו – אנחנו מחליטות.”
לא חוזרות אחורה.. המשך יבוא