הכניסה

הדירה נראתה כמו כל דירה סטנדרטית בקריית מוצקין — חלון עם וילון תכלת, ספה איקאה דהויה, מטבח קטן עם קומקום שמזמזם תמיד. אבל מאחורי הדלת הסגורה, הזמן הלך אחרת. טל, רק בת 22, ישבה על קצה המיטה והסתכלה על המסך של הטלפון, שהבהב שוב. לקוח חדש. עוד אחד.

היא לא תכננה את זה. ההבטחה הייתה עבודה זמנית, כסף מהיר, "אירוח קל" קראו לזה. כשהגיעה מחדרה, חשבה שזו תהיה תקופה קצרה – רק עד שתסגור חוב, רק עד שתשכיר דירה לבד, רק עד שתשקם את מה שנשבר בבית.

אבל הזמן נמתח. והלקוחות התרבו. והשקט של הצפון, שהיה אמור להרגיע, הפך לרעש מתמשך של דלתות נסגרות.

השתיקה של סשה

סשה הייתה שותפתה לדירה. שקטה, מדויקת, תמיד מוכנה. לא שאלה שאלות, לא התערבה. רק ביצעה, כמו מכונה. אבל טל הרגישה שמשהו לא מסתדר. סשה דיברה בעברית שבורה, לפעמים רוסית בטלפון, לפעמים לא דיברה בכלל.

יום אחד, כשהיה שקט בדירה, טל פתחה את המגירה שלה — מתוך סקרנות, אולי מתוך פחד. בתוך המגירה: דרכון זר, כמה שטרות מקופלים, ופנקס קטן ובו שמות, תאריכים, מספרים. שמות של נשים. חלקן עם איקס ליד. זה לא היה יומן אישי — זה היה רישום. קטלוג.

טל הבינה שסשה לא שותפה — היא שומרת. והן לא לבד.

הלקוח שלא בא

ביום שלישי אחד, לקוח קבוע לא הגיע. נשמע פשוט, אבל בדירה כזו, זה לא קורה. טל חיכתה, התארגנה, קיבלה את ההוראות — אבל הדלת נשארה סגורה.

כעבור שעה, מישהו דפק. זה לא היה הלקוח. זה היה בחור צעיר, עם מבט נבוך. הוא לא חייך. רק הושיט לה פתק קטן.

"זה לא המקום בשבילך," נכתב שם. "הן מסמנות אותך."

היא ניסתה לשאול, אבל הוא הסתובב והלך. היא רצה לחלון, ראתה אותו נכנס לרכב ישן עם לוחית רישוי מזויפת.

טל החזיקה את הפתק ביד. הפחד התחלף בתחושת בהילות. משהו קורה. והיא חלק מזה — גם אם לא ברור איך.

הקשר

ביום שישי, סשה לא חזרה. זו הייתה הפעם הראשונה מזה חודש. טל התקשרה — לא הייתה תשובה. ההודעות לא נמסרו. היא ניסתה לברר, אבל הקשר עם "המנהלת" היה תמיד חד-צדדי — היא רק מקבלת הוראות, לא שואלת שאלות.

בלילה, שוב דפיקה בדלת. הפעם זו הייתה אישה — מבוגרת, עם מבט עייף. "אני רונה," אמרה. "חברה של סשה. היא נעלמה. והיא השאירה לי משהו בשבילך."

היא הוציאה פלאש-דיסק קטן. "תסתכלי בזה. אבל לא כאן. ואל תאמיני לאף אחד."

בריחה

טל יצאה בבוקר מוקדם. לקחה תיק קטן, לבשה ג'ינס וסווטשרט, ונעלמה לתוך התחנה המרכזית של חיפה. היא התחברה לאינטרנט באחד מבתי הקפה, הכניסה את הדיסק למחשב השכור.

על המסך הופיעו קבצים: רשימות של דירות, שמות, תאריכים, מצלמות אבטחה, ואפילו הקלטות של שיחות. המערכת הייתה מתוחכמת — לא רק שירותי מין, אלא סחיטה, סחר, שליטה מוחלטת. חלק מהנשים נעלמו, חלקן חזרו שבורות. סשה תיעדה הכול.

טל ידעה שהיא הבאה בתור. אבל עכשיו היה לה קלף.

היא התקשרה לעיתונאי מקומי — אחד מאלה שכתבו פעם על דירות דיסקרטיות באזור. אמרה לו שיש לה מידע. שאם הוא לא יפחד — הם יכולים לפרק את זה. יחד.

רעש בעיר שקטה

הפרסום הגיע אחרי שבוע. הכתבה יצאה בגדול: "הרשת שמסתתרת מאחורי הדירות בצפון." לא היה שם שלה, לא של סשה, לא של אף אחת. אבל היו פרטים מדויקים. מספיקים כדי למשוך את תשומת הלב של המשטרה.

התגובות לא איחרו להגיע. חלק מהנשים זוהו, חלקן עוד במערכת. חלק ניסו לברוח, אחרות פחדו מדי. אבל משהו זז.

טל קיבלה שיחה בלילה. קול לחוץ, גברי: "טעית שפתחת את הפה. תתכונני."

היא לא חיכתה. לקחה את מה שהיה לה, עלתה על אוטובוס לדרום. הפעם — בלי תכנית. רק עם שם חדש, סיפור חדש, והבטחה לעצמה: לא עוד שתיקה.

אפילוג

חודשיים אחרי, בטיילת של אילת, מלצרית חדשה התחילה לעבוד בבית קפה קטן. שמה היה רוני. שיער קצר, עיניים דרוכות. לא סיפרה הרבה, אבל ידעה להקשיב. כשהגיעה נערה חדשה לעיר, מבולבלת, מחפשת עבודה — רוני הייתה הראשונה להזהיר אותה.

"אל תתקרבי לדירות האלה," אמרה. "מי שמבטיח לך גן עדן, בדרך כלל מוביל אותך לגיהנום."

והיא חייכה. חיוך קטן, אבל אמיתי. ככה היא עבדה באותן דירות דיסקרטיות בצפון .