היא פסעה על עקביה ברחוב שקט ברמת גן, הלילה כבר עטף את העיר בשלווה מתעתעת. בידה החזיקה פתק קטן עם כתובת מדויקת, כמו סוד ששמור רק עבורה. כשהגיעה לבניין, דלת הכניסה נפתחה בלחיצה על הזמזם. לא היו שאלות. לא היה צורך במילים.

המעלית עלתה באיטיות, כל שנייה בה הרגישה כמו נצח. כשהדלתות נפתחו, מסדרון שקט קיבל את פניה. היא נעמדה מול הדלת עם הסימן הקטן עליו סיכמו – פרח לבן מודבק בעדינות – ונקשה פעמיים.

הוא פתח את הדלת עם חיוך חם, מבטו סורק אותה מהעקב ועד המבט. מילה לא נאמרה. רק שקט חושני שטוף בריח וניל, תאורה עמומה ומוזיקה רכה שהתנגנה ברקע.

היא נכנסה, נוגעת קלות בקצה מעיל העור שלו, גורמת לעורו לעקצץ. הוא הוביל אותה אל הסלון, שם חיכתה כוס יין אדום, שפתיים לוהטות ולילה שהלך ונמס לתוך רכות מפתה של תשוקה.

הידיים מצאו דרכן זו אל זו, הנשימות הפכו לאיטיות וכבדות. ברקע, העיר המשיכה לרעוד בקצב שלה, אבל בין הקירות האלו – הזמן עצר.

כל מגע, כל לחישה, כל מבט – היה מדויק.

הם לא שאלו שמות, לא החליפו סיפורים. בדירה דיסקרטית ברמת גן, הם יצרו מציאות אחרת – שבה כל גופו היה התשובה, וכל גופה הייתה השאלה הנכונה.