שלוש נערות ליווי – אלה, קטיה ואירה – ירדו מהמטוס בנתב"ג באוגוסט לוהט. הן הגיעו מאוקראינה, כל אחת עם סיפור אחר, אבל מטרה משותפת: להתחיל חיים חדשים, לעשות כסף, ולשלוח אותו הביתה.
הן לא היו תמימות, אבל גם לא ממש הבינו לאן נכנסו.
אלה, שהייתה הבכורה – 26, בלונדינית, עיניים אפורות – הובילה את השתיים. היא כבר עבדה שנה באודסה כנערת ליווי, והכירה מישהו – “דימה” – שהבטיח לה עבודה טובה בישראל. “מלון בוטיק, לקוחות עשירים, הכל דרך המלצה. כסף טוב. בטוח.”
קטיה ואירה סמכו עליה. גם הן היו על הקצה – בלי עבודה, בלי עתיד ברור, עם משפחות שתלו בהן תקוות.
ביום הראשון בתל אביב, דימה חיכה להן במונית שחורה עם חלונות כהים. "ברוכות הבאות," אמר בעברית עילגת עם מבטא רוסי כבד. "פה תעבדו טוב, תחיו טוב."
הוא שיכן אותן בדירה קטנה בבת ים. חדר אחד, שלוש מיטות, חלון שבור. אבל הן לא התלוננו. בלילה הראשון כבר הגיעו הלקוחות. הכל היה מתוזמן. כמו פס ייצור.
בהתחלה, הן באמת עשו כסף. הרבה יותר ממה שהרוויחו באוקראינה. אבל אז התחילו הקיזוזים.
“שכר דירה,” אמר דימה.
“הובלה מהשדה.”
“בגדים חדשים ללקוחות.”
“פרסום באתר.”
בסוף החודש נשארו עם 400 שקל ביד. קטיה פרצה בבכי. “זה שקר. עבדנו כמו כלבות.”
אלה ניסתה לשמור על קור רוח. “נחכה עוד חודש. אם זה לא משתפר – אנחנו עוזבות.”
אבל בדיוק אז הגיע מישהו חדש. לא לקוח, לא נהג. קראו לו ראיד. ערבי מנצרת, בגיל של אבא שלהן. הוא התיישב איתן בסלון, שם רגל על שולחן הסלון המרופט, ואמר:
“אני מציע לכן הזדמנות. הלוואה. חמשת אלפים שקל כל אחת. מזומן. תעשו מה שאתן רוצות – בגדים, טיפולים, חופשה. תחזירו לי תוך חודש. רק אלף ריבית.”
“זה שוק אפור?” שאלה אירה.
“שחור,” הוא חייך. “אבל אני בן אדם הגיוני. כל עוד משלמים – לא קורה כלום.”
הן הסתכלו אחת על השנייה. הכסף בער להן בכיסים. הן לקחו.
החודש עבר מהר. מהיר מדי. הלקוחות הפכו תובעניים יותר, העבודה אינטנסיבית, והכסף – לא הספיק. הריבית תפחה.
“עכשיו אתן חייבות עשרים אלף,” אמר ראיד כשהופיע פתאום, עם שניים מאנשיו.
“זה לא מה שסיכמנו,” לחשה קטיה.
“לא? אז מה שסיכמנו זה לא רלוונטי. עכשיו אני מחליט.”
הוא הציע הצעה חדשה: הן יעבדו אצלו. יועברו “למגזר”. פחות פיקוח, יותר תנועה. פחות שאלות. לקוחות בלי שמות, בלי גבולות.
אלה סירבה. "אנחנו לא סחורה. אנחנו נשים."
ראיד לא התרשם. באותו לילה, אירה לא חזרה לדירה.