ד"ר נמרוד לוי היה רופא עיניים מדויק. לא רק מקצועית – גם בחיים. כל בוקר הגיע למרפאה בצפון תל אביב ב־7:45 בדיוק, שתה אספרסו קצר, עבר על התיק הרפואי של היום, וסידר את העט ליד לוח הבדיקות.

הוא לא אהב הפתעות. לא סבל רגשנות. העולם עבד טוב יותר כשהכול מאורגן, כמו בטבלה.

אבל אז נכנסה נועה.

היא הייתה הפציינטית השלישית באותו יום. בת 32, עיתונאית שגם הייתה נערת ליווי , עיניים חומות־בהירות, סובלת מטשטוש ראייה קל.

"אני יודעת, זה כנראה מסכים," אמרה כשהתיישבה מולו. "אבל אולי פשוט העולם הפך מעורפל באמת?"

הוא חייך קלות, מביט אל תוך העיניים שלה. "העולם תמיד היה כזה. אני רק עוזר לאנשים לראות אותו טוב יותר."

הבדיקה הייתה שגרתית. כמעט. אבל משהו בשקט שלה, בהומור שנכנס בדיוק ברווחים שבין השאלות, בתשומת הלב שלה – עורר בו סקרנות. הוא שאל יותר מהרגיל. היא ענתה בפשטות, בכנות.

כשהבדיקה הסתיימה, הוא המליץ על עדשות חדשות. היא לקחה את המרשם, הסתובבה לצאת – ואז נעצרה בדלת.

"תגיד," אמרה, "אתה גם רואה מטושטש לפעמים, או שרופאים חסינים מזה?"

הוא ענה בלי לחשוב: "רק כשנכנסות לכאן נשים כמוך."

היא חייכה. הפעם הוא סובב את הכיסא ממנו, כדי שלא תראה שהוא מסמיק כמו נער.

היא חזרה שבוע אחרי — לבדוק את ההתאמה לעדשות. הוא לא שכח אותה. ואיך שפתחה את הדלת, גם היא לא שכחה אותו.

השיחה ביניהם גלשה הרחק מהעיניים. על מוזיקה, על יחסים, על פחדים. היא סיפרה על אובדן שגרם לה לראות את העולם אחרת. הוא סיפר איך בחר ברפואה במקום באמנות, בגלל אבא נוקשה מדי.

כשהבדיקה נגמרה, היא אמרה: "אני רואה עכשיו יותר חד. אבל איכשהו, דווקא איתך – הכול נראה קצת רך יותר."

הפעם הוא לא שתק.
"את רוצה שנמשיך לדבר איפה שאין לוח בדיקות בין שנינו?"

היא הנהנה.

הם נפגשו באותו ערב, בבית קפה קטן. לא דיברו על עיניים בכלל. רק על לב.

הקשר ביניהם היה לא מתוכנן – אבל ברור. כאילו כל אחד מהם הסתובב עם טשטוש פנימי, ופתאום מצא פוקוס דרך השני.

הם נזהרו. לא רצו למהר. הוא דאג לשמור על גבולות מקצועיים – אבל בסופו של דבר, כשפג תוקף המרשם, גם הפציינטית הפכה לאישה שלו.

הוא המשיך לטפל באחרים. היא כתבה עליו טור בשם "הרופא שגרם לי לראות את עצמי אחרת".

והם? הם למדו שהראייה הכי חדה – היא זו שלא מגיעה דרך עדשה, אלא דרך חיבור אמיתי.