פולין לאפורט נולדה בשכונה שקטה בפריז, לא רחוק מהמונמארטר. מגיל צעיר הבחינו כולם ביופייה יוצא הדופן – עיניים כחולות בהירות כמו שמיים חורפיים, שיער בלונדיני גלי שנפל על כתפיה כמו תחרה, והליכת חתול טבעית, כאילו נולדה על המסלול. בגיל 17 כבר הופיעה על שער מגזין אופנה מקומי, ובגיל 21 כיכבה בשבוע האופנה של פריז לצידן של הדוגמניות הבכירות בעולם.

אבל העולם הזוהר של הדוגמנות לא היה נוצץ כמו שכולם חושבים. אחרי כמה שנים של חיי סילון, צילומים אינסופיים ודיאטות קשות, פולין הרגישה ריקה. הסוכנות שלה החלה ללחוץ עליה לבצע ניתוחים פלסטיים, והיא הרגישה שהיא מאבדת את עצמה בכל תמונה – עוד בגד, עוד פוזה, עוד חיוך מזויף.

כשהייתה בת 24, בזמן חופשה באיביזה, היא פגשה גבר מסתורי בשם רפאל. הוא היה כריזמטי, עשיר, ומלא קסם. הוא לא שאל על הקריירה שלה, אלא על הילדות, על החלומות. הם התקרבו במהרה, אך כעבור חודשיים הוא נעלם, והשאיר אחריו מכתב קצר: "את לא נועדת להיות תפאורה. את צריכה לבחור במהות."

היא חזרה לפריז, שכרה דירה קטנה ברובע ה-6, וחתכה את שערה. הדוגמנית שהייתה פעם "הפנים של שאנל" נעלמה מהעין הציבורית. אך היא לא נעלמה מהעולם – היא בחרה לחיות חיים אחרים, בצללים. דרך חברה, היא נחשפה לעולם נערות ליווי היוקרתי – מקום שבו יופי הוא שער כניסה, אך אישיות, הקשבה ותחכום הם אלו שמשאירים את הדלת פתוחה.

הלקוחות שלה לא היו גברים בודדים, אלא פוליטיקאים, סופרים, אנשי עסקים – גברים שביקשו לא רק גוף, אלא שיחה, קרבה, ואמת. פולין, שהייתה פעם סמל ליופי שטחי, הפכה להיות אישה שמעניקה עומק לעולם ריק.

בלילות שקטים, כשישבה לבדה במרפסת עם כוס יין אדום, היא הייתה חושבת על המסלול ההוא – זה של הדוגמנות, וזה של החיים. היא לא התחרטה. היא לא הייתה נערת ליווי כי לא הייתה לה ברירה – היא בחרה. בחרה להפסיק לשחק תפקיד, ולהתחיל להיות נוכחת באמת.

ערב חורפי אחד, כשהגשם התדפק על החלון כמו מנגינה מוכרת, פולין ישבה עטופה בשמיכה עבה, בוהה באורות המנצנצים של גשר פונט נף. הטלפון שלה צלצל ממספר לא מוכר. לרגע היססה, ואז ענתה בקול שקט:
"אלו?"

"פולין?" הקול מעבר לקו היה נמוך, מוכר להפליא. הלב שלה קפא. "זו את? זו באמת את?"

"מי זה?" שאלה, אף שכבר ידעה את התשובה.

"רפאל."

היא שתקה. עברו שלוש שנים מאז נעלם. מאז אותו מכתב קצר ששינה את חייה. שלוש שנים שהיא מנסה למחוק אותו מראש, מהלב – לשווא.

"אני בפריז," אמר. "במלון ריץ. אני צריך לראות אותך. רק עשר דקות, אם תסכימי."

פולין סגרה את השיחה בלי לענות. היא נעמדה מול הראי, ראתה את עצמה כפי שהיא באמת – לא הפנים מהשערים, לא האישה עם גברים עשירים, אלא אישה ששרדה את היופי, את הריק, את עצמה.

למחרת, נגד כל היגיון, הלכה לפגוש אותו.

הוא חיכה לה בלובי, מבוגר מעט, עם זיפים שצבע הזמן כבר נגע בהם. כשהביט בה, עיניו זהרו – לא מתשוקה, אלא מהכרת תודה.

"לא באתי כדי להחזיר אותך," אמר מיד. "באתי כדי לבקש סליחה. לא הייתי מוכן אלייך אז. פחדתי שתאבדי את עצמך בגללי, כשבעצם את היית היחידה שבאמת הכירה אותי."

היא שתקה. העולם השתנה, היא השתנתה. אבל משהו באופן שהוא הביט בה גרם לה לרעוד קלות – לא מפחד, אלא מהאפשרות שיש עוד דרך.

"אני לא האישה שהכרת," אמרה בשקט.

"אני יודע," הוא חייך. "וזה בדיוק למה באתי. אולי… אפשר להתחיל מחדש. הפעם בלי מסכות. בלי עולמות נוצצים. רק את ואני."

היא הביטה בו ארוכות, ואז חייכה לראשונה מזה זמן רב. "נתחיל מקפה. בלי הבטחות, בלי סיפורים."

וכך, בין קירות שיש וצלילי פסנתר רחוקים, התחיל מסלול חדש – הפעם לא של יופי חיצוני, אלא של אמת פנימית.