החום עמד באוויר כמו שמיכה כבדה גם בשעה שתיים בלילה, כששדרות ירושלים בחולון היו שקטות באופן מפתיע. האספלט הדיף ריח של קיץ עירוני, כזה שמתערבב עם עשן של שווארמה וסיגריות שנשכחו על ספסלים ציבוריים.
באותו לילה לוהט, משהו מוזר קרה בעיר.
טל, ברמנית בת 27 שעבדה בפאב קטן בשם "הפינה החשוכה", בדיוק סגרה את הבר. היא שפכה את השוט האחרון של וויסקי לכיור, ניגבה את הדלפק ועמדה לצאת הביתה, כשלפתע נשמע רעם אדיר – לא מהשמיים, אלא ממעמקי האדמה.
הבר רטט, הכוסות זינקו מהמדף והתנפצו לרסיסים. טל נצמדה לקיר, מנסה להבין אם זו רעידת אדמה, פיצוץ גז, או אולי חלום רע. ואז – מתוך פתח ביוב שהתפוצץ מול הפאב – זינק משהו.
זה לא היה אדם. אבל גם לא חיה. זו הייתה דמות בוערת – ממש אש מהלכת. גובהה כשני מטרים, גופה מורכב כולו מלהבות בוהקות בצבע כתום-כחול. עיניה נצצו כאילו נוצרו ממבטים של שמשות קיץ. היא הסתכלה על טל – ולא דיברה.
למרות הפחד, טל הרגישה משיכה מוזרה. כאילו הדבר הזה חיכה לה. "מה אתה?" שאלה בקול רועד.
היצור התקרב, האש סביבו לא מזיקה – להפך, היא מפיקה חום נעים שממיס את החשש. הוא הרים את ידו, ובתנועה עדינה הצביע על השמים. פתאום, הירח הפך לאדום לוהט, ואז לשחור – ונפתח כמו שער.
בלי לדעת למה, טל התקדמה ונגעה ביצור. ברגע שנגעה – הכל השתנה.
היא מצאה את עצמה בתוך גרסה חלומית של חולון – שמיים בצבע טורקיז, גגות בניינים שעשויים מזכוכית צבעונית, והרחובות זוהרים באור סגול. אנשים עפו על סקייטבורדים באוויר, ואוטובוסים מרחפים בצורת דולפינים.
"ברוכה הבאה למימד החם," לחש היצור, "את נבחרת."
מאותו הרגע, טל הפכה לשומרת הלילה הלוהט של חולון – מגינת העיר מפני יצורים אחרים שמנסים לעבור מהמימד ההוא לעולמנו דרך פתחי ביוב, בכל פעם שהחום שובר שיאים.
ומאז, כל לילה חם במיוחד, כשטמפרטורה בחולון עוברת את ה־32 גם אחרי חצות – תדעו שטל שם. על הגג של קניון חולון, או ליד הפאב ההוא, שומרת שהעיר לא תישרף – תרתי משמע.