ההצעה להפוך את סיפורן לסרט דוקומנטרי הפתיעה את השלוש.
הגבר שעמד בדלת הציג את עצמו כיותם, בן 34, במאי עצמאי שעובד על סדרה לנטפליקס ישראל על "הפנים האזרחיות של המלחמה".
"אני לא מחפש סנסציה," הוא אמר בשקט. "אני מחפש אמת. ואתן נגעתן בי."

מאיה הסתכלה עליו בחשד.
"מה אתה באמת רוצה? רייטינג על הגב שלנו?"

"אני רוצה שתספרו את הסיפור כמו שאתן רואות אותו," ענה יותם. "אבל כל אחת מכן תחליט עד כמה לחשוף."

הוא השאיר כרטיס ביקור, והלך.

באותו ערב הן התווכחו.
נועה חששה.
"מה אם זה יפגע בעתיד שלנו? אם יידעו שהיינו… שם?"

מאיה קמה, פתחה בקבוק יין זול שקנו לפני חודש, מזגה לעצמה, ושתתה.
"אני כבר לא יכולה להתחבא. זה חונק אותי יותר מהלקוחות."

דניאל לא אמרה דבר, אבל בלילה, היא פתחה את המחשב וחיפשה:
"איך יוצאים מהתעשייה של נערות ליווי בלי לאבד את עצמך בדרך."

שלושה ימים לאחר מכן, הן נפגשו עם יותם בסטודיו קטן בדרום העיר. הוא היה מקצועי, עדין, לא שאל שאלות חודרניות. רק הקשיב. נתן להן לדבר.
הוא התחיל לצלם פיילוט של 20 דקות. כל אחת לבדה. בלי איפור. בלי מסכות.

נועה דיברה על איך הלכה אחרי חבר שהבטיח לה "עולם אחר", ונעלם כשהמציאות נהייתה קשה.
דניאל שיתפה איך עשתה את זה בשביל אמא שלה — שלא ידעה שהכסף שהיא שולחת הביתה מגיע ממקומות אפלים.
ומאיה – בפעם הראשונה – סיפרה על אחיה שנהרג במבצע צוק איתן.
"אני הייתי ילדה. בת 10. וכולם טיפלו באמא. אף אחד לא טיפל בי."

יותם לא אמר מילה. רק הוריד את המצלמה ובכה.