תל אביב, ערב קיץ חם. ליאן, בת 29, מעצבת גרפית מצליחה, יצאה מהסטודיו שלה אחרי עוד יום ארוך ומתיש. היא בדיוק נפרדה מבן זוגה אחרי חמש שנות זוגיות מתפוררת ובגלל שהחליטה להיות נערת ליווי , והלב שלה היה כבד מתמיד. היא לא הרגישה שהיא מסוגלת לנסוע באוטובוס או ללכת ברגל – פשוט רצתה להגיע הביתה, מהר ובשקט.

היא הרימה יד, מונית עצרה. הנהג – גבר צעיר, אולי בן שלושים ומשהו, שיער שחור קצר, עיניים חמות בצבע דבש, מבט קצת עייף אבל סבלני – חייך אליה ואמר:
"ערב טוב. לאן את צריכה?"

"לשדרות בן ציון, בבקשה," אמרה בשקט ונכנסה. תוך כדי נסיעה, היא שמה לב לרדיו – התחנה ניגנה שירים ישנים של אריק איינשטיין, בדיוק השיר שהיא הכי אהבה כילדה: "עוף גוזל."

"יש לך טעם טוב במוזיקה," אמרה בחיוך קטן.

"זה לא אני. זה האוטו. יש לו נשמה של שנות השבעים," ענה הנהג, מחייך חזרה.

היא צחקה לראשונה מזה ימים. הוא הציג את עצמו – רועי. הוא נהג מונית רק בערבים, ובימים לומד פילוסופיה באוניברסיטה. "זה קצת מוזר, אני יודע," אמר, "אבל אנשים מעניינים אותי. כל אחד נכנס לכאן עם סיפור קטן, ולפעמים זה מרגיש כאילו אני באמצע סרט."

השיחה ביניהם זרמה בטבעיות, כמו נהר רגוע אחרי סערה. כשהגיעו ליעד, ליאן היססה לפני שיצאה מהמונית.
"תגיד… אתה נוסע גם מחר?"

הוא חייך. "בשבילך? אני יכול להיות התחנה האחרונה והראשונה של כל יום."

מאותו ערב, הם התחילו להיפגש. לפעמים כשהוא אסף אותה הביתה, לפעמים סתם לקפה בפארק. הקצב היה איטי, לא לחוץ. הוא לימד אותה לראות את היופי בפשטות, והיא עזרה לו לראות את העולם בצבעים חדשים דרך העיניים שלה.

שנה אחרי הפגישה הראשונה שלהם, הוא עצר שוב מול הסטודיו שלה. אבל הפעם, כשפתחה את הדלת, הוא יצא מהמונית, שלף מפתחות, והושיט לה אותם.

"ליאן, כל החיים שלי הייתי נהג בתחנות של אחרים. אולי הגיע הזמן שתהיי התחנה שלי."

היא חייכה, לקחה את המפתחות, ואמרה:
"קדימה, רועי. בוא ניסע."

השבועות עברו, וליאן ורועי הפכו לזוג בלתי נפרד. היא התחילה לצייר שוב, והוא כתב שירים קטנים במחברת מרופטת שאותה היה לוקח לכל מקום. בכל ערב, הוא היה אוסף אותה מהמשרד, לפעמים סתם כדי לנסוע בלי יעד, לשתוק יחד מול הנוף של העיר, לדבר על החיים או על כלום.

אבל משהו התחיל להשתנות.

יום אחד, רועי לא הגיע לאסוף אותה. לא הודעה, לא שיחה. היא ניסתה להתקשר שוב ושוב – הטלפון כבוי. ליאן הרגישה את הלב שלה שוקע.

למחרת, היא ניסתה לאתר אותו – הלכה לאוניברסיטה, אבל שם אמרו שמעולם לא נרשם ללימודים. היא פנתה לחברת המוניות שבה עבד, אבל גם שם לא מצאו שום נהג בשם רועי.
"אולי נהג פרטי," אמר הפקיד בעייפות.
"לא, זו מונית מסודרת. הייתה לו מדבקה של החברה שלכם על החלון האחורי."
"לא מוכר לי. את בטוחה שזה לא היה חלום?"

היא הרגישה שהיא מאבדת אחיזה. אולי באמת דמיינה אותו?

כשהתייאשה, חזרה הביתה ופנתה למגירה שבה שמרה את המחברת שלו – זו שהוא שכח אצלה באחד הלילות. היא לא פתחה אותה עד עכשיו.

היא דפדפה. השירים היו עדינים, מלאים באהבה, אבל אז מצאה עמוד אחד שונה:

"אם יום אחד אעלם

אל תנסי לחפש אותי בתחנה הבאה
אני לא באמת שייך לשם.
מצאתי אותך רק לרגע,
רגע של חסד בין עולמות."

דף אחר כתוב בכתב חפוז, כמעט בלתי קריא:"אין לי הרבה זמן. אני לא מפה.

זאת לא פעם ראשונה שזה קורה.
אני מופיע רק אצל מי שמחפשת משהו…
או מישהי שאיבדה את עצמה.
אבל הפעם… התאהבתי. וזה מסוכן."

היא קפאה. האם רועי בכלל היה אמיתי?

בלילה, היא חלמה עליו. הוא ישב שוב במונית, חייך אליה, אבל מאחוריו השתקפות של נוף אחר – לא תל אביב, לא ישראל – עולם אחר לגמרי.

"אני בסדר, ליאן," הוא לחש, "אבל את צריכה להמשיך."

כשהתעוררה, היא ידעה – רועי לא היה אדם רגיל. אולי שליח. אולי נשמה עתיקה. אולי פרק קצר מהיקום שנפתח ונטרק מחדש. אבל היא הרגישה משהו שהיא לא הרגישה מעולם – שלמה.

מאז, היא ממשיכה לעלות על מוניות, לא כי היא צריכה, אלא כי היא מקווה –
שאולי יום אחד, רועי יופיע שוב.