המבקר מהעבר

הגשם ירד ברכות, כזה שלא מצריך מטרייה אבל משאיר אותך רטוב בלי שתשים לב. אולגה עמדה ליד החלון, הביטה ברחוב השקט שמתחת. תמיד אהבה את הרגעים האלה – כשהעיר עוד לא התעוררה לגמרי, כשהאור היה דק ומפוזר, והקולות לא השתלטו עדיין על האוויר.

הטלפון לא צלצל כבר יומיים.

משהו בתוכה ידע – זה לא סתם.

היא סגרה את הווילון והלכה למטבח להכין קפה. לא קפה שחור כמו שנהוג פה, אלא הקפה שלה – חזק, מתוק מדי, עם חלב מוקצף ידנית. כל פעולה שלה הייתה מדויקת, כאילו יש בה קצב פנימי, שגרה של שליטה.

ואז מישהו דפק בדלת.

לא צלצל, לא הקיש קלות. דפיקה אחת, יציבה, לא מתנצלת.

אולגה קפאה. זה לא היה לקוח שבא לקבל עיסוי אירוטי . לקוחות לא באים בלי לקבוע. לקוחות גם לא דופקים ככה.

היא פתחה את הדלת בזהירות.

הוא עמד שם. גבוה, לבוש פשוט מדי – ג’ינס כהים, מעיל עור ישן. אבל אולגה ראתה מעבר לבגדים. ראתה את הדרך שבה הוא עומד, את העיניים שסורקות את הדירה דרך הסדק הקטן. הוא לא היה כאן במקרה.

"את נראית טוב, אולגה," הוא אמר, בעברית עם מבטא כבד עוד יותר משלה.

היא לא ענתה.

"רק רציתי לוודא שאת חיה," הוא הוסיף, ואז חייך. חיוך קר, מוכר מדי.

היא פתחה את הדלת לרווחה, סובבה את הגב בלי להזמין, וידעה – המשחק חזר.

הוא קרא לעצמו מישה, אבל זה לא היה שמו האמיתי. היא ידעה את זה מאז קייב. מישה היה שליח. מתווך. בעיניים של אחרים – אדם רגיל. אבל היא ידעה במה הוא עסק. ובמה היא הסתבכה.

"הייתי בטוח שכבר לא תראי אותי לעולם," הוא אמר כשהתיישב על הכורסה הישנה בסלון.

"הייתי בטוחה בזה בעצמי," היא ענתה בקור, תוך כדי שהיא ממלאת מים בקומקום.

"את שוכרת דירה עם נוף לפנצ’רייה. לא בדיוק החיים שדמיינתי בשבילך."

"אני חיה. זה מספיק."

השתרר שקט.

ואז הוא אמר את המילים שהיא הכי פחדה לשמוע:
“הם יודעים שאת כאן.”

אולגה לא הגיבה מיד. רק הביטה בו, חצי קפה ביד, חצי מחשבה בראש. היא לא שאלה “מי”, לא שאלה “למה עכשיו”. היא רק שאלה:
“כמה זמן יש לי?”

מישה נשם עמוק. “שבוע, אולי פחות. באתי להזהיר. הפעם הם לא שוכחים.”

בחוץ, השמש החלה לטפס. יום רגיל נולד ברמת גן – אבל עבור אולגה, הוא כבר לא היה רגיל.
העבר, שחשבה שקברה מעבר לים, חזר.
והיא תצטרך לבחור: לברוח שוב, או להילחם הפעם.

לקוח לא צפוי

שלושה ימים עברו מאז שמישה עזב את הדירה. הוא לא חזר, לא התקשר, לא שלח מסר. אולגה לא ציפתה ליותר. הוא אף פעם לא היה מהאנשים שנשארים אחרי שהם אומרים את שלהם.

היא סגרה את היומן ליום אחד, אולי שניים. לקוחות ניסו לקבוע – היא דחתה. הראש שלה לא היה שם. הגוף עוד זכר, הידיים ידעו בדיוק מה לעשות, אבל הלב… הלב שלה היה במקום אחר. במקום קר, רחוק, עם ריח של שלג ומכוניות ישנות.

ואז, ביום חמישי, בשעה 21:17 בדיוק, מישהו חדש התקשר.

הוא דיבר בשקט, בקול נמוך ורגוע. אמר ששמע עליה ממישהו בשם “אבי”. לא פירט יותר מדי, אבל נשמע רגיל. ביקש לקבוע להיום, מאוחר.
משהו בקול שלו תפס אותה. אולי היה זה השקט המדוד, אולי דווקא זה שהוא לא ניסה להיות נחמד מדי.

“22:30,” היא אמרה. “תבוא לבד.”

הוא הגיע בדיוק בזמן. לא דקה מוקדם, לא דקה מאוחר. דפק פעמיים, בדיוק כמו שמבקשים – קצר, שקט, לא מושך תשומת לב.
הוא היה בגובה בינוני, עם שיער כהה קצר, לבוש פשוט – חולצה כהה, ג’ינס, סניקרס. היה בו משהו נקי מדי. כמו שוטר סמוי שמנסה להיראות רגיל.

“את אולגה?” שאל בקול רגוע.

“תיכנס.”

היא לקחה אותו לחדר, כמו תמיד. מוזיקה רכה, נר דולק, מגבת לבנה על המיטה. הכל מדויק, חסר מיותר.

אבל כשהוא התפשט והשכיב את עצמו, היא ראתה את זה מיד – את הסימן על הכתף. קעקוע קטן, כמעט בלתי נראה, מחוק חלקית. סימן ישן של יחידה. רוסית.

היא ניסתה לא להראות שהיא שמה לב. הוא שכב שקט, כמעט קפוא. לא שאל, לא דיבר. רק נשם עמוק, כאילו בודק איך היא מגיבה.

אחרי חמש דקות, הוא אמר את זה:
“הם שמו אותך תחת מעקב. כבר יומיים.”

אולגה קפאה.

“אני לא מהצד שלהם,” הוא המשיך. “אבל אם תישארי פה עוד לילה אחד – תפסידי את הסיכוי היחיד שלך להיעלם.”

היא לא שאלה מי שלח אותו.
היא לא שאלה אם הוא שקרן.

היא רק שאלה:
“מה אתה רוצה בתמורה?”

הוא שתק לרגע. ואז חייך קלות.
“שתאמיני לי. לפחות פעם אחת.”

כשהוא הלך, היא ארזה תיק קטן. דרכון, כסף, פלאפון נוסף, אקדח קטן.
היא כבר לא יכלה להרשות לעצמה לטעות.

אבל הפעם, אולי לא תברח לבד.

לילה אחרון ברמת גן

השעון הראה 03:12. הרחוב היה ריק, אפילו החתולים נראו כאילו מצאו מחסה מהשקט הזה, שקט של לפני פיצוץ. אולגה נעלה את הדירה בפעם האחרונה. בלי להסתובב לאחור, בלי מבט נוסטלגי. המקום הזה מעולם לא היה בית – רק תחנה.

היא ירדה במדרגות ברגל. מצלמות האבטחה בבניין לא פעלו כבר חודשים – היא דאגה לזה. תיק גב שחור עם כל מה שצריך: דרכון אוקראיני, תעודת זהות ישראלית מזויפת בשם “אלונה בורשטיין”, 15,000 ש"ח במזומן, פלאפון בלי סים, ואקדח קומפקטי עטוף בגרב ישנה.

ברכב חיכה לה הגבר מהלילה הקודם.

“יש לך שם?” היא שאלה כשהתיישבה לידו.

“תני לי שם,” הוא ענה, מניע את הרכב.

“אז אתה תהיה אריאל,” היא אמרה. “כמו המלאך. שומר.”

הוא לא הגיב, אבל היה ברור שהוא רשם את זה בראש.

הם נסעו לכיוון דרום. היא לא שאלה לאן, רק שאלה אם יש דרכים עוקפות מצלמות.
הוא ענה: “אני עושה את זה הרבה זמן.”

במהלך הנסיעה, היא נרדמה לרגע. חלום ישן חזר אליה: חדר חקירות בקייב, אור חזק בעיניים, קול ברוסית שואל אותה שוב ושוב:
“לאן שלחת את הקובץ, אולגה? עם מי עבדת?”

היא מתעוררת בבהלה.
אריאל מביט בה לרגע, לא שואל שאלות.

“אני יודעת למה הם רודפים אחריי,” היא אומרת לבסוף. “זה לא קשור למה שעשיתי כאן. זה משהו שהתחיל עוד לפני הבריחה. לפני שהפכתי ל’מעסה’.”

“ספרי לי,” הוא אומר, מבלי להסיר את העיניים מהכביש.

היא שותקת. ואז לוחשת:
“עבדתי על מערכת הצפנה צבאית. הייתה פרצה. אני גיליתי אותה. מישה רצה למכור את המידע. אני ניסיתי לעצור אותו. אבל לפני שהספקתי… מישהו נעלם. ומישהו מת. ואני – ברחתי.”

הם עוצרים בתחנת דלק באמצע הדרך. אריאל נכנס לקנות מים.
אולגה פותחת את הפלאפון החדש, מקלידה קוד, נכנסת לאפליקציה מוסתרת.

שם מחכה הודעה אחת בלבד.

אם קיבלת את זה – סימן שאת חיה. הם בדרך. תשתמשי ב-GHOST. אל תחזרי לאירופה. פ.

היא מוחקת את ההודעה, נושמת עמוק.

כשאריאל חוזר, היא מסתכלת עליו רגע ואומרת:
“יש לך קשר למוסד?”

הוא עונה מיד, בלי להסס:
“אני לא מהמוסד. אבל הם יודעים שאת חיה. ושהזמן שלך נגמר.”

הם חוזרים לרכב.
הנסיעה נמשכת.
ובפעם הראשונה, אולגה לא בטוחה אם היא עדיין בורחת – או אולי מתחילה לרדוף.