קוראים לו מני. הוא סרסור ותיק בדרום תל אביב, אחד שמכירים בכל תחנה ובכל פינה אפלה. חי מחוקי הרחוב: כוח, כסף, שתיקה. אהבה? לא במילון שלו.
עד שפאולה הגיעה.
פאולה הייתה שונה. היא באה מארגנטינה עם מבטא מתגלגל וחיוך שלא שייך לעסק. עיניים ירוקות, שיער שחור כזפת, ודרך מוזרה להישאר אנושית בתוך כל הלכלוך. מני ראה אותה בפעם הראשונה בכניסה לבית דירות דיסקרטיות מתפרק. היא לבשה מכנס קצר מדי וסוודר ישן, אבל המבט שלה — עז, חכם, עצוב — תפס אותו במקום שהוא לא זכר שיש לו.
היא לא הייתה שלו. שייכה לבוס אחר. אבל בלילות, אחרי שסיימה לעבוד, היא הייתה יושבת על המדרגות, מדליקה סיגריה, ומביטה לשמיים כאילו מחפשת שם דרך החוצה. מני היה עובר, לפעמים נעצר. מילה פה, שאלה שם. פאולה חייכה אליו, לא חיוך של עבודה, חיוך אמיתי. והוא לא ידע איך לאכול את זה.
יום אחד, כשפאולה הגיעה עם סימנים כחולים על הזרוע, משהו נשבר אצלו. הוא לא שאל, לא חיפש הסברים. פשוט נכנס לבניין, חטף את הבוס שלה במדרגות, ונתן לו מכות שחור על לבן. כשהאיש שכב על הרצפה, מדמם ומיילל, מני לקח את פאולה ביד וגרר אותה איתו.
"מעכשיו את אצלי," אמר לה בקול שלא התאים למה שהרגיש בפנים.
היא הביטה בו, מפוחדת, אבל גם קצת רגועה. כאילו ידעה שהוא לא יפגע בה.
בימים הבאים, פאולה עבדה פחות. מני דאג לה: אוכל, מקום לישון, קצת שקט. כשהייתה חוזרת מהרחוב, הייתה מוצאת אותו יושב במטבח, מחכה. לא במילים גדולות, לא במחוות רומנטיות — פשוט להיות שם. להראות לה שמישהו רואה אותה.
והיא ראתה אותו גם. לא את הסרסור, לא את האלים. את הבנאדם. היא סיפרה לו על המשפחה בבואנוס איירס, על האח הקטן שחולה, על כל הדברים שרצתה להיות ולא הספיקה. ומני, שבחיים לא דיבר על עצמו, התחיל לדבר.
לילה אחד, כשישבו יחד במרפסת המתפוררת, פאולה שאלה: "למה אתה עושה את זה?"
"מה?" הוא שאל, מעשן סיגריה.
"את כל זה. החיים האלה."
מני שתק רגע. ואז אמר: "כי זה מה שיש. כי זה מה שאני יודע."
פאולה הנידה בראשה. "אתה יכול יותר."
משהו באמירה הפשוטה הזאת שינה אצלו משהו עמוק. לא ביום אחד. אבל לאט, בטיפות קטנות של אמת.
הוא התחיל למכור פחות נשים. לסגור חובות. להרחיק את עצמו מהזוהמה. פאולה הפסיקה לעבוד ברחוב. מני מצא לה עבודה בבר קטן. לא הכי חוקי, אבל גם לא הכי מלוכלך. היא התחילה לנשום.
ואז הגיע הלילה שבו מני הבין שהוא צריך לבחור.
הבוס הישן של פאולה לא שכח. שלח בריונים. מני יכול היה להחזיר מלחמה. להפעיל את הקשרים. להמשיך את הקרב האינסופי. אבל הוא ידע: אם יבחר בזה, פאולה תישאר כבולה לעולם הזה לנצח.
אז הוא חתם עסקה שקטה: שילם כסף, נעלם מהשטח.
מני ופאולה ארזו כמה תיקים ונסעו צפונה. אין להם תוכנית גדולה. אין להם הרבה כסף. אבל יש להם אחד את השנייה.
פעם הוא חשב שאהבה זה לחלשים. היום הוא יודע: אהבה זה הדבר היחיד שחזק יותר מהרחוב.