אני לא עוד אחת. אני לא סתם שם בפרסום מתחת לתמונה עם פילטר. אני לא מגיעה “עד אליך” עם מבט מושפל ומחיר מוזל.
אני נסיכת חיי ולא עוד נערת ליווי !
ככה החלטתי לקרוא לעצמי, עוד לפני שבחרתי את השם בדף. זה לא בשביל למשוך תשומת לב — זה בשביל לזכור.
אני שולטת בזמן שלי, בגוף שלי, בכסף שאני מכניסה. אני בוחרת מי ייכנס לחדר, ולא רק מי יוצא. כל פגישה היא מבחן הדדי — לא רק אם אני מתאימה לו, אלא גם אם הוא מתאים לי.
התחלתי בזה בגיל 24. לא כי הייתי מוכרחה, אלא כי רציתי להפסיק להיות מובלת. עבדתי במוקד שירות, סיימתי תואר שלא הוביל לשום מקום. ואז יום אחד הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: “את או חיה את החיים — או נגררת בהם.”
אז עשיתי קפיצה. לא לריק — קפיצה לעצמי.
אני מקבלת מעט לקוחות. גברים שמבינים שהשעה איתי לא קונים — אלא מכבדים. יש שיחה. יש גבולות. יש טקס. אני שואלת: “מה אתה מחפש פה, באמת?”
רובם לא יודעים לענות. אבל הם נשארים, מגלים.
יש לי דירה שכורה ברמת גן. כל פרט בה מדויק: הנר, הסדין, התאורה. לא במקרה. זה הממלכה שלי. כאן אני לא מוצר — אני חוויה.
לפעמים שואלים אותי אם זה בודד. לפעמים כן. אבל לא יותר מלהיות מזכירה של מישהו שלא זוכר את השם שלך. לפחות פה, אני קובעת את הכללים.
היו לי לקוחות שחשבו שהם יכולים לשלוט בי. טעו. היו כאלה שנשברו לי על הסדין, סיפרו על אמא שחולה, על בגידות, על חיים ריקים. לא תמיד נגעתי. לפעמים רק הקשבתי. לפעמים רק נשארתי איתם עד שנרגעו.
זה לא רק ליווי — זו נוכחות. זו אינטימיות שאין לה שם.
פעם אחת, אחד אמר לי:
“אף אחת לא הסתכלה עליי ככה, כאילו אני יותר ממה שאני מרגיש.”
אז עניתי:
“כי אתה רגיל שמסתכלים עליך מלמטה. אני מסתכלת בגובה עיניים.”
אני לא מבטיחה אהבה. אני לא מוכרת אשליות.
אני רק נותנת רגע אחד שבו אפשר להיות אמיתיים.
בסוף כל יום, אני חוזרת הביתה, שוטפת פנים, כותבת במחברת שלי שורה אחת:
“אני לא רכוש של אף אחד. אני נסיכת חיי.”
וזה מספיק.
מישהו שזכר אותי אחרת
זה היה יום חמישי. ערב קבוע אצלי. שני לקוחות קבועים – לא קשים, לא מעיקים, כאלה שמגיעים מדויקים ויוצאים שקטים.
השעה הייתה 21:10 כשהטלפון צלצל. מספר חדש. נייטרלי.
הקול בצד השני היה מוכר לי עוד לפני שהבנתי מאיפה.
“היי… אני לא בטוח שזה מתאים, אבל… את ‘נסיכת חיי’, נכון?”
שתיקה.
הקול המשיך:
“זאת את, שירה. לא?”
הלב שלי עצר. אף אחד לא קרא לי בשם הזה כבר שלוש שנים.
“מי זה?” ניסיתי להישמע רגועה, אבל הקול ברח לי לגובה.
“אילן. מהתואר. למדת איתי קולנוע. את ישבת לידי בקורס תסריטאות, זוכרת?”
זכרתי. בטח שזכרתי. הוא היה הטוב ההוא. זה שתמיד עזר, שתמיד ראה, אבל אף פעם לא נשאר.
הוא המשיך, לא בטוח אם לפרוש או להישאר על הקו:
“ראיתי פרסום בטעות. לא חיפשתי ליווי. פשוט… השם, התמונה, העיניים. זה את. זה היה את. אז הייתי חייב לדעת.”
שתקתי.
“אני לא שופט,” הוא אמר מהר. “אני פשוט מופתע. את היית… כאילו… שונה.”
“הייתי שונה?” שאלתי, שקטה, חדה.
“לא בקטע רע. פשוט… חשבתי שתכתבי סרטים. שתהיי בתעשייה. לא חשבתי שתבחרי בזה.”
“ולמה אתה חושב שזה לא תסריט?”
הוא שתק. נשמתי נשימה עמוקה.
“אני בחרתי בזה, אילן. בחרתי בזה בדיוק כמו שבחרתי לא להיאבק כל חודש על פרויקטים שאף אחד לא באמת קורא. זה לא נפילה. זו שליטה.”
הוא נשמע מבולבל, אבל לא הלך.
“אז מה… זו את עכשיו? זו העבודה שלך?”
“זו אני, כשאני לא מתנצלת. כשאני לא מחכה לאישור. זו אני עם שם שבחרתי, מקום שבניתי, תנאים שאני מכתיבה. זה לא תואר – אבל זו המלכה שלי.”
היה שקט על הקו. ואז הוא אמר:
“זה מוזר לי. אבל… איכשהו זה גם הכי את בעולם.”
חייכתי. פעם ראשונה בחיים, מישהו מהעבר ראה אותי עכשיו – ולא נבהל.
הצעתי לו להיפגש. לא כלקוח. רק לקפה. כמו שני אנשים ששייכים לעולם אחר, שמצאו אחד את השנייה במפת חיים שהם לא תכננו.
והוא הסכים.